<h1>ספר התרומות שער נ"א חלק ו'</h1>
<h2>דף טו:</h2>
ויש לברר כיון שפסקנו שהמוחל חייב לשלם ללוקח [אי] צריך לעדים להמלך במוכר ולכתוב לו אחריות על מכירתו, או אמרינן ליה אחריות טעות סופר הוא ואין צריך להמלך, ואף אם לא נכתב הרי כמו שכתבו בו אחריות. ובזה נסתפק הרב יהודה ברצלוני ז"ל ולא הכריע. אך ממה שכתבנו למעלה בשם הראב"י ז"ל נראה דאחריות מחילה ודאי קבולי קביל, דאחריות דנפשיה מקריא בהא מזיק הוא ואין צריך להמלך. אך זה בודאי צריך בירור אם הלך הלוקח ותבע את המלוה ומצאו עני מהו, מי אמרינן כיון דמעותיו קבל וקנה בחזקת שימצא חובו ביד הלוה ולא מצא ה"ל מקח טעות ומשלם לו מעותיו המוכר ללוקח, או דילמא לוקח היה לו לפרש וכשלא פירש יש לנו לומר כי לפי מזלו קנהו, ואם יש לו יגבה ממנו ואם לאו הפסיד את מעותיו הלוקח. ולזה יש קצת ראיה מההיא ראיה דירושלמי [קדושין פ"ג ה"ד] שכתבנו בשער מעמד שלשתן, ראובן היה חייב לשמעון סמכיה גבי לוי, אפרסן לוי, לית ראובן חייב, הדא דתימא בשלא עשו ערמה אבל עשו ערמה חייב. וכבר הארכנו בפירוש הירושלמי בשער כ"ח שהקדמנו. ולזה יש לבעל הדין להשיב ולומר שאין זה דומה לזה, דהתם כיון שהממחה אומר תן לזה מעותי והוא אומר הן אתן, בודאי אם הוא עני ועשו ערמה ואין לו מה ליתן בודאי אין לך טעות גדול מזה שהטעהו, אבל לוקח כיון שמכר לו השטר וקבלה ממנו אינו מפרש לו שיהיה באחריותו אם לא מצאם ללוה מסתמא ניחא ליה דלהוי ליה אידך עבד לוה דידיה, ואין רצונו שזה יתחייב לו בכלום, ואף זה אינו מטעהו, דדילמא קני נכסי היום או מכר ופרע ליה וניחא ליה בהכי כי היכי דלהוי נקרא עבד דידיה.
ומפני שנסתפקתי בזה שאלתי פי הרמב"ן ז"ל וזה אשר השיב לי [סימן נ"ד], שאלת המוכר שטר חוב לחברו אם נאמר בו אחריות ט"ס הוא אם לאו. וזה פשוט בעיני שאם מחלו כיון שהוא מזיק קבולי קביל אע"ג דלא פריש, דאחריותא דנפשיה מקריא. ואי קא מבעיא ליה כשנמצא לוה עני, בזה אני משיב הוי יודע שהמוכר חוב ומחלו לא מחייב משום אחריות דנפשיה ולא משום דעלמא, דהא למאן דלא דאין דינא דגרמי פטור הוא [כתובות פ"ו ע"א], ומאבות נזקין הוא כדאיתא בריש ב"ק. ודע שאחריות ט"ס בין בשטרי הלואות בין בשטרי כל מקח וממכר [ב"מ ט"ו ע"ב] שבעולם של קרקעות ומטלטלין ושטרי חובות, ומהו אחריות הזה, שאם יבא בע"ח של מוכר וטרף חוב זה ממנו או שבא אחר והביא ראיה ששטר חוב זה שלו הוא או שלקחו מן המוכר תחלה וכיוצא בזה חוזר הלוקח הזה וגובה מן המוכר מדין אחריות, וכ"ש אם הוציא הלוה שובר שפרעו או שמחל לו מלוה קודם שמכרו לזה, דההוא [ודאי] חייב לשלם, דלא הוו זביני כלל ומעות חוזרין, אבל אם הלוה עני ואין אדם יכול להוציא ממנו או שהעני אח"כ זה אינו בדין אחריות אלא כשהיה עני בכלל אונאה הוא אם מכרו יותר מכדי דמיו, ואין לשטרות דין אונאה [ב"מ נ"ו ע"א]. וכן המוחל אפילו קבל אחריות דעלמא אינו חייב כלום מדין אחריות אלא שהוא חייב למאן דדאין דינא דגרמי משום מזיק, ואפילו במתנה שאין בה אחריות. הגע עצמך שמכר לו שדה מפני רעתה או הכסיפה אחר כן או שבא אחר שמכרה וחפר בה בורות שיחין ומערות מי הוי בכלל אחריות שתהא עדית שלא תכסוף, וכן הנזק שעשה בה מי מתחייב ביה משום אחריות, ומי מיפטר מיניה במתנה שאין בה אחריות, אלא בכלל אבות נזיקין הוא וחייב כדין מזיק. והירושלמי שהזכרת אם מדין אחריות היה חייב מה לי עשו ערמה מה לי לא עשו ערמה, וכי יש בדין אחריות של מקח וממכר חלוק בין מערים לשאינו מערים, אלא ש"מ פטור הוא מדיני אחריות. ומ"מ הדין ההוא צריך לפנים, שההערמה הוא המשנה הדין לא מצינו אותה בשאר הדינין בדרך ההוא. ויש מן המפרשים שסוברין לפרש בו שאם הממחה יודע שהוא עני והמלוה אינו יודע חוזר עליו. והטעם, דכל כי האי גוונא לא גמרי ועבדי. אבל הירושלמי הזה (עמוס) [עמום] בהלכות ומן הגמרא שלו עמדתי על פירושו, והוא בפרק האומר על משנת המקדש האשה ואמר סבור הייתי שהיא עשירה והיא עניה מקודשת. וכך הסוגיא מתחלתה, אמר רבי אלעזר מקודשת לו בעדים. פירוש, אפילו יש עדים ששמעו ממנה תחלה שהיה סבור שהיא עשירה מקודשת כיון שלא התנה בשעת קדושין. רבי שמואל בשם רבי זעירא אמר מקודשת לחומרים. כלומר ספק מקודשת היא, דחיישינן לשמא על דעת עשירה קדש. ומייתי עליו רבי יעקב בר אחא בשם רבי אמי ראובן היה חייב לשמעון סמכיה גבי לוי, אפרסן לוי, לית ראובן חייב, דלא מצי למטען סבור הייתי שהוא עשיר והוא עני דמתני'. הדא דתימא בלא עשו אבל אם עשו בהערמה חייב, כהדא חזרייה סמכין לתנויי קריה גבי זבונה קרץ זבונה ואזל ליה, אתא עובדא קמי רבי חנינא אמר אין פריטין אינון פשעין ואין דינרין אינון לא פשעין כן אורחא דזבונא מדרייה. פירוש חזרייה הן לוקחי פירות המחזירים על הגרנות והיו חייבין דמי הטסקאות לסנטרי העיר והסמיכום על לוקח שלקח פירות מהן, קרץ אותו לוקח והלך לו, פירוש קרץ השכים בבקר, תרגום ותקם בעוד לילה [משלי ל"א] וקמת בקרצתא. ודן רבי מונא שאם היו פרוטות פשעו הלוקח והחזירייה, שהרי היו יכולין לפרען מיד וערמה היתה שהאמינו עליהם כדי שילך לו, אבל אם הם דינרין כן דרך הלוקח לילך למדינה אחרת למכור סחורתו ולשוב לפרוע הקפותיו, מדריא כדאמרינן בר"ה [ט' ע"ב] כדמדייר דיירא ומוביל סחורה כלל מדינתא. עכשיו לפי זה הענין נראה שהערמה הזאת היא שנראה לוה עשיר ומסמיך בעל חובו על אחר ואותו אחד יוציא לו למדינת הים מיד כי האי גונא קנין בטעות הוא, א"נ כל כה"ג לא גמר ומשעבד נפשיה אלא לפוטרו לזה מיד בעל חובו נתכוונו שניהם, הילכך חוזר עליו. [ש"מ] דדוקא בכגון ערמה זו, אבל סבור שהוא עשיר והוא עני בין שהממחה יודע בו שאינו יודע בו פטור, דה"ל לשאול עליו.
ולרבינו האיי גאון מצינו בתשובה שפסק בהמחאה חוזר עליו, ואמר שאם נתרשל המומחה בתביעתו על אותו שהמחהו ופשע מלתבעו עד שאירע עניות לאותו שהמחוהו אצלו בעה"ב המומחה פטור. ולפי דעתו יכולני לפרש הירושלמי על אותו דרך, שאם היה עשיר ולא תבעו עד שהעני לוי ראובן פטור, ואם היה עני מתחלתו ועשה בהערמה להסמיכו אצלו חייב, ולאו דוקא ערמה אלא אורחא דמלתא נקט, דכל שהיה עני מתחלתו והסמיכוהו אצלו הערמה היא. ושאר הסוגיא דירושלמי הסמוכה לזו כהדא חזרייה וכו' על זה הדרך מתפרש, שאם היה החוב פרוטות הסנטרי הם פשעו כשלא תבעו אותם והחזרייה פטורים, ואם דינרין אינון לא פשעו, שכן דרך הלקוחות לילך ולחזור, ולפיכך חוזר עליו. ומ"מ דרך הסוגיא הזו על המשנה ההיא נראית כלשון הראשון. והרי הרוחנו בפירוש הירושלמי, ומ"מ לא נחסר את [דברי] הפשוטין מפני דברי נביאות, והלואי שיהיו כל ההלכות ברורות כדבר זה שאין הלוקח חובו של חברו מתחייב לו בתשלומין מפני עניותן של לוה ולא מפני אלמותו שאינו יכול להוציא חובו ממנו ואין לשם אחריות עסק בענין בכאן, ע"כ. ויש לברר ולדעת כי כל מוחל שחייבנו בתשלום דוקא היכא דמודה לוה דמחייב בהאי שטרא אלא שטוען שפטור ממנו בטענת מחילת המוכר שמחלו לו, אבל אי טעין שטרא זייפא הוא וצריך קיום ולא מצי לקיומי בעדים, א"נ דההוא לוה גזלנא עתיקא וגברא אלמא ולא פרע משום דלא צאית דינא או דדחיקא ליה שעתא ולית ליה מידי מאי דפרע, בכל אלו כיון דלא פסיד ממוניה משום מחילתו, דהא אע"ג דלא מחיל איהו לא מצי גבי מידי מיניה בהאי שטרא, בהא לא מחייבי למוחל עד שיתברר שאין החוב נפסד ללוקח אלא בשביל מחילתו. ועל דרך זה איתא [בהלכות] בפרק הגוזל בענין שורף שטרותיו של חברו.
<h2>דף כ.</h2>
ויש לברר המוכר שמחל כיון שהוא מחול מהו משלם ללוקח. על זה גרסינן בפרק הכותב [כתובות פ"ו ע"א] אמר אמימר מאן דדאין דינא דגרמי מגביה ביה דמי שטרא מעליא. והלכתא כותיה. ובזה נחלקו בעלי הוראה, יש מי שפירש שצריך להחזיר לו המוכר ללוקח כל מה שכתוב בתוך שטר החוב שמכר לו, ואפילו לקחו בפחות מן הדמים הכתובין בו אם חזר המוכר ומחלו מה שמחל מחול ומשלם ללוקח לפי מה שכתוב בשטר. וכן פירש רש"י ז"ל [ב"ב קמ"ז ע"ב] שכתב, דמי שטרא מעליא, כל מה שכתוב בשטר החוב. וכן סבר הר"מ ז"ל [חובל פ"ז ה"י]. אבל רבינו שמואל [שם] כתב בפרק מי שמת למאן דדאין דינא דגרמי צריך המוכר להחזיר ללוקח מה שנתן בו בלבד. ומסתברא כותיה. והראיה מההיא דכתובות [פ"ה ע"ב] דאמר רב נחמן ליכא דלסבה עצה דתזיל ברתא ותמחיל כתובה לאימה [לגבי] דאבוה ותהדר ותרתה מיניה. ושואלים אכתי מאי רווחא דהא בעי לשלומי ללקוחות דאימא מאי דאיכא בשטר החוב דהיינו כתובה דזבנה ניהליהו. ומתרצים דאכתי רווחא איהי ההיא טופיינא דאימה זבנה ניהליהו ללקוחות בטובת הנאה דהיינו דבר מועט, ולהכי אמר ר"נ שמא תמחול כתובתה לאביה והיא לא תשלם ללקוחות אלא כמה שקבלה אמה מהם שהיה דבר מועט ותירש מאביה המותר. גם יש ראיה אחרת דלא מגבינן מיניה אלא מה שנתן לו דמי השטר, ההיא דגרסינן בפרק שנים אוחזין בטלית [ב"מ י"ט ע"ב] ת"ר מצא שובר בזמן שהאשה מודה יחזיר לבעל. והוינן בה וניחוש שמא כתבה ליתן בניסן ולא נתנה עד תשרי ואזלה וזבינתה לכתובתה בטובת הנאה מניסן ועד תשרי ומפיק ליה לשובר דכתיב בניסן וטריף לקוחות שלא כדין. אמר רבא ש"מ איתיה לשמואל דאמר חזר ומחלו מחול. פירוש, וכדין טריף בעל ללקוחות, דהא השתא שמודה שמחלה לבעלה מחילתה מחילה. ואם איתא דמגבינן ביה כל מה שכתוב בשטר אמאי יחזיר לבעל ניחוש שמא כתבה ליתן בניסן ולא נתנה עד תשרי וזבנה בטובת הנאה מניסן ועד תשרי ואי מחלה לה אית ליה לשלומי כל מה שכתוב בשטר, ואי מהדרינן שובר לבעל אשתכח שלא היתה מכירתה כלום, שכבר עשתה שובר ממנה וכיון דמכירתה אינה מכירה ולא יכלי לקוחות למתבע מינה אלא מה שנתנו לה בכתובתה. אלא ודאי משמע דלא מגבינן אלא מה שנתן.
ויש לברר כיון שפסקנו שאפילו היורש של מוכר מוחל החוב ללוה אם יכול למחלו לעצמו היורש אם לאו. וכיצד, כגון ראובן שהלוה לבנו מנה בשטר ומכרו לאותו חוב לשמעון ומת ראובן, אם יכול בנו של ראובן שהוא לוה והוא בן המוכר אם יכול לחזור ולמחלו לעצמו אם לאו. והא מילתא איכא דמליף לה מההיא דגרסינן בהגוזל על משנת הגוזל את אביו ומת וכו', [ב"ק ק"ט ע"א] ומקשינן אמאי נותנין נימחליה לנפשיה והוא פלוגתא דר' עקיבא ור' יוסי. ואסיקנא דכי אמר ר"ע דלא מצי מחיל ליה לנפשיה אבל לאחריני מצי מחיל, ור' יוסי סבר אפילו לנפשיה מצי מחיל. וקי"ל כר' יוסי, דר' יוסי נמוקו עמו. גם מדברי הר"מ ז"ל שפסק בספר נזיקין [גזלה פ"ח ה"ג] כרב יוסף דצריך ליתן לארנקי של צדקה ולא סגי במחילת עצמו משמע דס"ל דהלכה כר"ע. והנה מצאתי כתוב בכתובות בספר הזכות על אותה ברייתא דקתני [כתובות פ"א ע"ב] הרי שהיה נושה באחיו מנה ומת והניח שומרת יבם לא יאמר הואיל ואני יורש החזקתי אלא מוציאין מידו וילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות, באמת צריך לעיין בה, שהרי אמרו אפילו יורש מוחל, במוכר ואין צ"ל במשועבד דרבי נתן. והכי נמי מוכח בפרק החובל [ב"ק פ"ט ע"א] בענין העבד והאשה פגיעתן רעה, ובפרק שנים אוחזין בטלית [ב"מ י"ט ע"ב] בענין מצא שובר בזמן שהאשה מודה יחזיר לבעל, וכיון שכן למה לא יאמר היבם הואיל ואני יורש החזקתי, שמחלתיו לעצמי ובטל שעבוד החוב מעיקרו. איכא למימר בשלא היה פקח למחול או שלא רצה כדי שלא יחייבו ב"ד אותו לשלם מדינא דגרמי ויהו אומדין עליו בטובת הנאה שלה. מעתה דמתניתין לא אתיא אלא לאפוקי הואיל ואני יורש החזקתי, כלומר שאין תפיסתו מצילתו מן הדין אלא דיננו להוציא מידו, הא אם היה פקח ומחל לעצמו בפירוש הרי הוא ככל היורשין בשאר כל חובות דעלמא, ולשמואל מוחל ומשלם מדינא דגרמי. ושמא מכאן נלמוד שאין היורש מוחל לעצמו לפי שכבר נשתעבדו נכסיו בין מדאורייתא בין מדרבנן ואין מחילתו להפטר משעבוד שלו כלום, וש"מ האלמנה שמכרה כתובה ומתה אין בנה שירש נכסי אביו מוחל לעצמו, וכך הדין, ע"כ. ומסתברא דההיא דמשנת הגוזל אין לה ענין בזה, דמ"ד התם לנפשיה נמי מחיל משום דממון של אביו הוה והוא יורשו, אבל כאן הרי מכרו אביו ונשתעבדו נכסיו ללוקח ואין אדם פוטר עצמו משעבודו, ומ"ד התם לנפשיה לא מצי מחיל נמי טעמא אחרינא הוא, דרחמנא אמר יוציא גזלה מתחת ידו, דמשמע ליה גזל הגר שחייבו הכתוב ליתן לכהנים אפילו נשבע והודה ואח"כ מת הגר הוא, אלמא לא מחיל איניש לנפשיה, וכן הלכה, דקי"ל כר"ע וכדתרץ רבא.
<h2>דף נו.</h2>
ויש לברר כיון שפסקנו שהמוחל חייב לשלם ללוקח [אי] צריך לעדים להמלך במוכר ולכתוב לו אחריות על מכירתו, או אמרינן ליה אחריות טעות סופר הוא ואין צריך להמלך, ואף אם לא נכתב הרי כמו שכתבו בו אחריות. ובזה נסתפק הרב יהודה ברצלוני ז"ל ולא הכריע. אך ממה שכתבנו למעלה בשם הראב"י ז"ל נראה דאחריות מחילה ודאי קבולי קביל, דאחריות דנפשיה מקריא בהא מזיק הוא ואין צריך להמלך. אך זה בודאי צריך בירור אם הלך הלוקח ותבע את המלוה ומצאו עני מהו, מי אמרינן כיון דמעותיו קבל וקנה בחזקת שימצא חובו ביד הלוה ולא מצא ה"ל מקח טעות ומשלם לו מעותיו המוכר ללוקח, או דילמא לוקח היה לו לפרש וכשלא פירש יש לנו לומר כי לפי מזלו קנהו, ואם יש לו יגבה ממנו ואם לאו הפסיד את מעותיו הלוקח. ולזה יש קצת ראיה מההיא ראיה דירושלמי [קדושין פ"ג ה"ד] שכתבנו בשער מעמד שלשתן, ראובן היה חייב לשמעון סמכיה גבי לוי, אפרסן לוי, לית ראובן חייב, הדא דתימא בשלא עשו ערמה אבל עשו ערמה חייב. וכבר הארכנו בפירוש הירושלמי בשער כ"ח שהקדמנו. ולזה יש לבעל הדין להשיב ולומר שאין זה דומה לזה, דהתם כיון שהממחה אומר תן לזה מעותי והוא אומר הן אתן, בודאי אם הוא עני ועשו ערמה ואין לו מה ליתן בודאי אין לך טעות גדול מזה שהטעהו, אבל לוקח כיון שמכר לו השטר וקבלה ממנו אינו מפרש לו שיהיה באחריותו אם לא מצאם ללוה מסתמא ניחא ליה דלהוי ליה אידך עבד לוה דידיה, ואין רצונו שזה יתחייב לו בכלום, ואף זה אינו מטעהו, דדילמא קני נכסי היום או מכר ופרע ליה וניחא ליה בהכי כי היכי דלהוי נקרא עבד דידיה.
ומפני שנסתפקתי בזה שאלתי פי הרמב"ן ז"ל וזה אשר השיב לי [סימן נ"ד], שאלת המוכר שטר חוב לחברו אם נאמר בו אחריות ט"ס הוא אם לאו. וזה פשוט בעיני שאם מחלו כיון שהוא מזיק קבולי קביל אע"ג דלא פריש, דאחריותא דנפשיה מקריא. ואי קא מבעיא ליה כשנמצא לוה עני, בזה אני משיב הוי יודע שהמוכר חוב ומחלו לא מחייב משום אחריות דנפשיה ולא משום דעלמא, דהא למאן דלא דאין דינא דגרמי פטור הוא [כתובות פ"ו ע"א], ומאבות נזקין הוא כדאיתא בריש ב"ק. ודע שאחריות ט"ס בין בשטרי הלואות בין בשטרי כל מקח וממכר [ב"מ ט"ו ע"ב] שבעולם של קרקעות ומטלטלין ושטרי חובות, ומהו אחריות הזה, שאם יבא בע"ח של מוכר וטרף חוב זה ממנו או שבא אחר והביא ראיה ששטר חוב זה שלו הוא או שלקחו מן המוכר תחלה וכיוצא בזה חוזר הלוקח הזה וגובה מן המוכר מדין אחריות, וכ"ש אם הוציא הלוה שובר שפרעו או שמחל לו מלוה קודם שמכרו לזה, דההוא [ודאי] חייב לשלם, דלא הוו זביני כלל ומעות חוזרין, אבל אם הלוה עני ואין אדם יכול להוציא ממנו או שהעני אח"כ זה אינו בדין אחריות אלא כשהיה עני בכלל אונאה הוא אם מכרו יותר מכדי דמיו, ואין לשטרות דין אונאה [ב"מ נ"ו ע"א]. וכן המוחל אפילו קבל אחריות דעלמא אינו חייב כלום מדין אחריות אלא שהוא חייב למאן דדאין דינא דגרמי משום מזיק, ואפילו במתנה שאין בה אחריות. הגע עצמך שמכר לו שדה מפני רעתה או הכסיפה אחר כן או שבא אחר שמכרה וחפר בה בורות שיחין ומערות מי הוי בכלל אחריות שתהא עדית שלא תכסוף, וכן הנזק שעשה בה מי מתחייב ביה משום אחריות, ומי מיפטר מיניה במתנה שאין בה אחריות, אלא בכלל אבות נזיקין הוא וחייב כדין מזיק. והירושלמי שהזכרת אם מדין אחריות היה חייב מה לי עשו ערמה מה לי לא עשו ערמה, וכי יש בדין אחריות של מקח וממכר חלוק בין מערים לשאינו מערים, אלא ש"מ פטור הוא מדיני אחריות. ומ"מ הדין ההוא צריך לפנים, שההערמה הוא המשנה הדין לא מצינו אותה בשאר הדינין בדרך ההוא. ויש מן המפרשים שסוברין לפרש בו שאם הממחה יודע שהוא עני והמלוה אינו יודע חוזר עליו. והטעם, דכל כי האי גוונא לא גמרי ועבדי. אבל הירושלמי הזה (עמוס) [עמום] בהלכות ומן הגמרא שלו עמדתי על פירושו, והוא בפרק האומר על משנת המקדש האשה ואמר סבור הייתי שהיא עשירה והיא עניה מקודשת. וכך הסוגיא מתחלתה, אמר רבי אלעזר מקודשת לו בעדים. פירוש, אפילו יש עדים ששמעו ממנה תחלה שהיה סבור שהיא עשירה מקודשת כיון שלא התנה בשעת קדושין. רבי שמואל בשם רבי זעירא אמר מקודשת לחומרים. כלומר ספק מקודשת היא, דחיישינן לשמא על דעת עשירה קדש. ומייתי עליו רבי יעקב בר אחא בשם רבי אמי ראובן היה חייב לשמעון סמכיה גבי לוי, אפרסן לוי, לית ראובן חייב, דלא מצי למטען סבור הייתי שהוא עשיר והוא עני דמתני'. הדא דתימא בלא עשו אבל אם עשו בהערמה חייב, כהדא חזרייה סמכין לתנויי קריה גבי זבונה קרץ זבונה ואזל ליה, אתא עובדא קמי רבי חנינא אמר אין פריטין אינון פשעין ואין דינרין אינון לא פשעין כן אורחא דזבונא מדרייה. פירוש חזרייה הן לוקחי פירות המחזירים על הגרנות והיו חייבין דמי הטסקאות לסנטרי העיר והסמיכום על לוקח שלקח פירות מהן, קרץ אותו לוקח והלך לו, פירוש קרץ השכים בבקר, תרגום ותקם בעוד לילה [משלי ל"א] וקמת בקרצתא. ודן רבי מונא שאם היו פרוטות פשעו הלוקח והחזירייה, שהרי היו יכולין לפרען מיד וערמה היתה שהאמינו עליהם כדי שילך לו, אבל אם הם דינרין כן דרך הלוקח לילך למדינה אחרת למכור סחורתו ולשוב לפרוע הקפותיו, מדריא כדאמרינן בר"ה [ט' ע"ב] כדמדייר דיירא ומוביל סחורה כלל מדינתא. עכשיו לפי זה הענין נראה שהערמה הזאת היא שנראה לוה עשיר ומסמיך בעל חובו על אחר ואותו אחד יוציא לו למדינת הים מיד כי האי גונא קנין בטעות הוא, א"נ כל כה"ג לא גמר ומשעבד נפשיה אלא לפוטרו לזה מיד בעל חובו נתכוונו שניהם, הילכך חוזר עליו. [ש"מ] דדוקא בכגון ערמה זו, אבל סבור שהוא עשיר והוא עני בין שהממחה יודע בו שאינו יודע בו פטור, דה"ל לשאול עליו.
ולרבינו האיי גאון מצינו בתשובה שפסק בהמחאה חוזר עליו, ואמר שאם נתרשל המומחה בתביעתו על אותו שהמחהו ופשע מלתבעו עד שאירע עניות לאותו שהמחוהו אצלו בעה"ב המומחה פטור. ולפי דעתו יכולני לפרש הירושלמי על אותו דרך, שאם היה עשיר ולא תבעו עד שהעני לוי ראובן פטור, ואם היה עני מתחלתו ועשה בהערמה להסמיכו אצלו חייב, ולאו דוקא ערמה אלא אורחא דמלתא נקט, דכל שהיה עני מתחלתו והסמיכוהו אצלו הערמה היא. ושאר הסוגיא דירושלמי הסמוכה לזו כהדא חזרייה וכו' על זה הדרך מתפרש, שאם היה החוב פרוטות הסנטרי הם פשעו כשלא תבעו אותם והחזרייה פטורים, ואם דינרין אינון לא פשעו, שכן דרך הלקוחות לילך ולחזור, ולפיכך חוזר עליו. ומ"מ דרך הסוגיא הזו על המשנה ההיא נראית כלשון הראשון. והרי הרוחנו בפירוש הירושלמי, ומ"מ לא נחסר את [דברי] הפשוטין מפני דברי נביאות, והלואי שיהיו כל ההלכות ברורות כדבר זה שאין הלוקח חובו של חברו מתחייב לו בתשלומין מפני עניותן של לוה ולא מפני אלמותו שאינו יכול להוציא חובו ממנו ואין לשם אחריות עסק בענין בכאן, ע"כ. ויש לברר ולדעת כי כל מוחל שחייבנו בתשלום דוקא היכא דמודה לוה דמחייב בהאי שטרא אלא שטוען שפטור ממנו בטענת מחילת המוכר שמחלו לו, אבל אי טעין שטרא זייפא הוא וצריך קיום ולא מצי לקיומי בעדים, א"נ דההוא לוה גזלנא עתיקא וגברא אלמא ולא פרע משום דלא צאית דינא או דדחיקא ליה שעתא ולית ליה מידי מאי דפרע, בכל אלו כיון דלא פסיד ממוניה משום מחילתו, דהא אע"ג דלא מחיל איהו לא מצי גבי מידי מיניה בהאי שטרא, בהא לא מחייבי למוחל עד שיתברר שאין החוב נפסד ללוקח אלא בשביל מחילתו. ועל דרך זה איתא [בהלכות] בפרק הגוזל בענין שורף שטרותיו של חברו.
